שקיעתה של תהילה – השפעתה העצובה של הקורונה על האומנות בהודו

איך הודו, עם מסורת אמנות עתיקת יומין שעוברת מדור לדור, תוכל לשרוד ללא האומנים שלה?!? מגפת הקורונה הביאה לכך שמרבית יצרני האומנות קטנים לא מוכרים כי פשוט אין למי. בעיקר אותם בעלי המלאכה נטולי ידע וגישה לטכנולוגיות רלוונטיות ולרשתות חברתיות, שבהן נמצאים הצרכנים החדשים. אחרי החקלאות, מגזר האומנות הוא מקור התעסוקה הגדול ביותר בהודו, 50% מהמועסקים בו הן נשים. 

בהודו, לכל מדינה ולכך אזור אמנות וכישורים ייחודיים משלו עם ידע בן מאות שנים אשר מוטבע עמוק בתרבות ההודית. האומנים של הודו  נתפסים  כעמוד השדרה של הכלכלה הכפרית הלא-חקלאית במדינה. מלאכת היד מהווה 15-20 אחוז מכוח העבודה התעשייתי במדינה. בעלי מלאכה הם עובדי כפיים מיומנים העוסקים בייצור מלאכה הכוללת פריטי עיצוב לבית, בגדים, תכשיטים, רהיטים, כלים ועוד…  על אף הביקוש הגובר למוצרי עבודות יד  בשווקים המקומיים והבינ"ל,  רוב בעלי המלאכה גרים באזורים כפריים מרוחקים ואינם יכולים לממש את ההזדמנות. את יצירותיהם  של האמנים תפסו מוצרים בייצור המוני וייצור מכונה, אשר דחקו לשוליים אומנים מיומנים המתמחים בעבודות יד.

בעיצומה של מגפת הקורונה, בחודש נובמבר 2020, הגעתי להודו אחרי שמונה חודשים שלא הייתי שם – הבית השני שלי ב-30 שנה האחרונות. בכל ביקור אני תוהה עד מתי נוכל ליהנות מעבודות המלאכה הייחודיות והאותנטיות של הודו הרי זה דור הולך ונעלם. עד לפני כמה שנים אמן בהודו היה מאחל לילדיו להמשיך את דרכו (לא כמו במערב ) היום האמנים רוצים שילדיהם ילמדו מחשבים… בביקור האחרון שלי  בהודו , הזדמנה לי האפשרות להגיע לכפרים מחוץ לג'איפור ולאמוד מקרוב על מצבם של האמנים הכפריים. הלכתי לפגוש את חבריי האמנים הוותיקים. ניטה, חברתי היקרה,  עדכנה אותי שכל הנשים ברג'אסטן מרגישות חסרות אונים ונזקקות. אין להן עבודה, הן תוהות מה יגמור אותן קודם: הנגיף או הרעב. זו תקופה מוזרה. לא רק הפחד ממחלה אנושית, אלא נעילה של כל פעילות חברתית וכלכלית.

 עבור בעלי מלאכה, התלויים בייצור ומכירות יומיומיות, החיים נעצרו. אין הזמנות, אין מכירות, אין חומר גלם, ואין כסף להאכיל את המשפחה. אני עובדת איתם עשרות שנים, ועכשיו אני חולקת את כאבם.

הכלכלה העולמית צפויה להתכווץ ב -3%. גם בתי  האופנה הגדולים משנים מגמה. ארמני מייצר סרבל מגן, ולואי ויטון  מייצר מסיכות פנים במקום מזוודות יוקרתיות. גם בעלי המלאכה יצטרכו להסתגל לזמנים המשתנים. מלאכה היא לצערי לא חיונית כרגע וזה הדבר הראשון שנמחק מהרשימות. השאלה שנשאלת היא, האם ההשפעה של COVID 19 עשויה להיות הסוף של בעלי המלאכה?  האם היצירתיות והחוסן שלהם יוכלו להציל אותם? אני חייבת לומר שאותי זה מציל.

אני מאמינה שאמנים בכל העולם רוצים את האמצעים לעמוד שוב על הרגליים, אנחנו נבנה את עצמנו ואת חיינו מחדש.

לאורך הביקור בכפרים, התרגשתי מאותה רוח נחרצת שיש לחבריי האמנים בהודו.

העולם יבין שאמנות היא תקשורת, משתמשים בה כדי ליצור מודעות.

בתגובה לסגירת בתי הספר, בארץ ובעולם, אומרות חברותיי ש"זה זמן נהדר להעביר את המסורת המשפחתית ". בדרך כלל הבן שלי עסוק בלימודים ובמשחק. בסגר הזה הוא נהנה מאוד ללמוד את המיומנות המשפחתית, ואני נהנית ללמד אותו את זה.

אפשר לשים לב שיש גם נקודת מבט אחרת על המגיפה. דבר יפה מאד שקרה בעקבות מגפת הקורונה ברג'אסטן : מלכת אומנות הבלוק פרינט  אשר במשך שנים רבות משתמשת בצבעים כימיים על מנת לעמוד בלוח הזמנים של חברות מהמערב, ובגלל מחסור בסחורה וסגר שנימשך כמעט חצי שנה, חזרה לייצר צבעים טבעיים בבית. הזמן שונה לחלוטין עכשיו. מכיוון שהם בבית, עלה מחדש הצורך לחדד את אמנות הצביעה הטבעית ולייצור משהו ייחודי. האומץ והרוח של בעלי המלאכה הללו מונעים מהם ייאוש.

 אנחנו האומנים , נעצב את המחר באומנותנו ונפיג את האנרגיה השלילית בעזרתה, כי אחרי לילה חשוך וסמיך תמיד יש בוקר זהוב.