הביקור הראשון שלי בגוג'ארט חלום של לא מעט שנים שהפך סוף סוף למציאות….
אומרים על גוג'ארט שהיא "לא לרכי לב"… ארצו של מהאטמה גנדי ושל מנהיגים ואומנים רבים. היא נמצאת במרכז – מערב הודו וגובלת עם רג'אסטן . לגוג'ארט הגעתי כדי להגשים חלום נוסף שחיכה שנים לרגע הנכון – להגיע ולחקור מקרוב את המקום בו יוצרים את הרקמה המסורתית של השבטים הקדומים: הרברים. רציתי לראות, למשש להריח ולהבין את משמעותה ומקורותיה.
האגדה מספרת שכל המלאכות המיוחדות של האזור נוצרו בגלל שד אחד, נודע לשמצה, שחטף אלפי נשים מכל רחבי הודו, הנשים המוכשרות ביותר במלאכת יד, וכלא אותן ביער בקוץ' (מחוז בגוג'ראט). לאחר שלורד קרישנה הגיבור הרג את השד ושיחרר אותן, הן הפכו למאהבות שלו ובזמנן החופשי עסקו במלאכות יד , נשותיו של האל קרישנה הנחילו את סודותיהן לתושבים המקומיים ומאז ועד היום יצירותיהם ידועים בכל העולם כולו.
האגדות הללו מהלכות עליי קסמים, והרקמות המופלאות סיקרנו אותי ומסקרנות אותי כבר שנים.
בסיפורים קצת יותר מציאותיים, אומרים, שלפני אלף שנה בערך, הביאו לאזור את מסורת הרקמה נוודים רועי צאן מאיראן ואפגניסטאן. קבוצות שבטיות התיישבו בגוג'ארט ונקראים עד היום "RABARI" או "DESAI" . הפירוש המקומי למילה "RABARI" הוא "OUTSIDERS" המהווה סוג של סטטוס בחברה ההודית. הגברים מסתובבים באזורים המדבריים של ראג'סטן ופקיסטן במשך 8-9 חודשים בשנה ועוסקים במרעה. אחת לשנה הם חוזרים לכפרים שלהם ולנשים והילדים שהשאירו, ומתפרנסים ממכירת חלב הצאן.. אמנם לא מעט מבני השבטים הניחו את חיי הנוודות בצד והתיישבו בערים אך עדיין המסורת של שבטים אלו נשתמרה וקיימת גם כיום.
המיתולוגיה ההודית מספרת שפארווטי , אהובתו של האל שיווה , ניקתה חול ואבק מעל שיווה בזמן שהוא עשה מדיטציה ומהאבק והחול עיצבה גמל. אבל הגמל כל הזמן ברח ופוורטי הייתה צריכה משהו שישתלט עליו ויטפל בו, וכך יצרה את הRABARI הראשון.
לנשים הנשארות בכפר יש תפקיד חיוני בהחזקת הבית והמשפחה אך הן נטולות כוח מבחינה חברתית. (ממש כמו פעם…) השימור של התרבות הוא חלק מתפקידן והן עושות זאת דרך עבודת הרקמה המיוחדת. הנשים עוסקות זמן רב ברקמה המסורתית, ולרקמה יש משמעות חיונית, היא מתארת ומשמרת את סיפור החיים והמסורת של השבטים. לאורך ההיסטוריה של השבטים, הנשים הרבריות עוסקות בשקדנות ברקמה המסורתית המביעה את הצד היצירתי, האסתטי של הזהות השבטית. העיצובים נלקחים מהמיתולוגיה ומקבלים גם השראה מהאנשים המקומיים בסביבה המדברית בה הם חיים.
עם הזמן התפתחו עיצובים ודוגמאות שונות ומגוונות, כל כפר / שבט / משפחה פיתחו את ה"מוטיבים" המיוחדים להם. נערות לומדות את אומנות הרקמה כבר מגיל צעיר ומתרגלות את יכולותיהן לאורך שנים. הרקמות שהוכנו במשך כמה שנים משמשות כנדוניה. הנערות הצעירות נבחנות בדקדקנות ע"י משפחת החתן בעיקר לפי עבודת הרקמה שלהן. את הנשים ה"רבריות" הנשואות ניתן לזהות על פי העגיל הגדול על האף, אליו מוצמדת שרשרת המתחברת לשיער ולחלק העליון של הזרוע.
את הגברים ניתן לזהות לפי הלבוש הלבן שלהם ואת הנשים נראה לובשות שחור. מעל הלבוש השחור הן עוטות את צעיפי הצמר שלהן הרקומים בצבעוניות עזה ומשולבים אבנים, מראות וחרוזים מנצנצים.
כמובן שיש אגדה מיתולוגית המסבירה גם את הלבוש השחור…
האגדה מספרת שלפני שנים רבות ג'איסלמר אשר ברג'אסטן (הבית השני שלי ב25 שנים האחרונים) הייתה המרכז של השבטים הרברים. פעם אחת מלך זר התאהב בנערה רברית אך הצעת הנישואין שהגיעה ממנו נדחתה ע"י השבט. כמובן שהמלך זעם ואיים להרוג את כולם. השבט החליט לברוח באמצע הלילה. הם פרקו את האוהלים שלהם ואספו את כל הציוד בעזרת אדם מוסלמי שהיה איש טוב ומוכן לעזור. בזמן שברחו, המלך תפס את האיש והרג אותו. מאז הנשים לובשות שחור כאות לאבל והזדהות עם מותו של אותו אדם טוב לב. אותה אגדה מסבירה שהנאמנות של אותו אדם, היא הבסיס לקשר הטוב בין הרברים ההינדים ובין המוסלמים.
בשנת 2001 סבל האזור מרעידת אדמה קשה אשר גרמה לפגיעה קשה במקומיים ובאורח חייהם, ואף הריקמה המקומית איבדה מכוחה.
הרקמה הרברית המסורתית ידועה בעולם בייחודיותה ואיכותה. היום הרקמה המסורתית ממשיכה להתקיים אבל בעיקר לשם מסחר. העבודה המפרכת הזו כבר פחות אטרקטיבית ויש מכונות שעושות את העבודה. המומחיות הזו הולכת ונעלמת ויש ארגונים מיוחדים המנסים לשמר אותה. הם קונים בדים וחוטים לנשים הרוקמות ולאחר מכן מוכרים את התוצרים במחירים הוגנים.
לא רק הרקמה הרברית ידועה באזור קוצ' בגוג'ארט. כל האזור ידוע בעבודות היד והטקסטיל המופלא שלו.
בכפר בשם BHUJ אפשר למצוא צעיפים ושמיכות בוורוד זוהר וסגול שנעשים בעבודת יד. בכפר לידו אפשר לראות עבודות הדפס על בד, בעבודת יד שכל כך אופיינית למקום עם אלפי דוגמאות. בכפר אחר מייצרים שטיחי צמר ססגוניים. מצמר כבשים וצמר גמלים.
הגעתי לגוג'ראט לאחר איחור גדול בטיסה, הייתי עייפה עם חששות , כמו תמיד לפני שמגיעים למקום חדש ופוגשים אנשים חדשים. הגעתי מאוחר בלילה, המפגש הראשוני עם הרעלות השחורות הבהיר לי יש כי הגעתי למקום ולתרבות שונה – לא היה זכר לעולם הצבעוני החושני של ג'אייפור ממנה הגעתי. במקום להגשים חלום התחלתי לבכות שאני רוצה הביתה.
התקשרתי לישראל, בן זוגי, ששכנע אותי להישאר עוד קצת ובכל זאת לנסות. המארחות המהממות שלי ורד וגילי עותמי גם הן הפעילו קסמים ושכנעו אותי להישאר עוד קצת. מודה שזה חיממם לי את הלב ומיד החלפתי דיסק בראש. החלטתי שאם אני נשארת …..
ירדתי לקבלה במלון, הזמנתי רכב צמוד ומדריך. נתתי הוראות למדריך שייקח אותי לפגוש את בעלי האוספים של עבודות השבטים האתניים, מפעלי הטקסטיל, הרוקמות בבתים, האומנים והעמותות שעוזרות לנשים הכפריות להמשיך את עבודת האמנות המסורתית. מאותו רגע הכל חייך אליי, גיליתי מקומות מופלאים, מצאנו אוצרות נדירים של אומנות מסורתית וצעיפים ורקמות מדהימות. אפילו מצאתי כפכפים ורודות שחיפשתי הרבה זמן. דבר הוביל לדבר ופגשתי אנשים מופלאים.
עכשיו כבר אין לי ספק שאחזור לשם ביג טיים ואולי גם את הפופ הבא אעשה שם. אני חייבת לשתף נשים נוספות במראות המרהיבים ובחוויות החדשות ואני אכן מתכננת טיול כזה לשם בקרוב.
אין על ג'איפור שלי בעולם אבל הגיע הזמן לגלות עולמות חדשים.
שנה נפלאה שנה של הגשמת חלומות לכן מלאכיות אהובות שלי.
חיה
לקריאה נוספת על הטיולים שלי